מגזין אלקטרוני לסופ"ש
פינות קבועות
אסטרולוגיה
הרכילות הכי חמה
מתכון לסוף השבוע
המשחקיה
האתגר

הבריחה מהמחבוש  
הקליפה

חובי סטאר  
מציאות נושכת
ממשלת ישראל מציעה לכם בתדהמה: כלכלת כיבוש. איתן קאליש צריך לעשות כסף כדי לברוח מפה. בשביל לעשות את זה, הוא מוכן אפילו למכור את אמא שלו לערבים. עידו הרטוגזון ג'וניור בראיון עם נועם קפלן, האיש שלובש צווארון כחול לבן
חייל במחסום משחק מעולה חייל במחסום
חייל במחסום משחק מעולה חייל במחסום


מזה חודש מציג בקולנוע לב בדיזינגוף סנטר סרט שלוקח את כל מה שידעתם על קולנוע ישראלי וזורק אותו לפח. הסרט צווארון כחול לבן, יצירה חצי תיעודית-חצי עלילתית, "סרט עלילה בעטיפה של דוקומנטציה" כדברי הבמאי, הוא ממזר בן כלאיים שעושה מהמציאות הישראלית שקשוקה כזאת, שכשתצאו מבית הקולנוע כבר לא תהיו בטוחים איפה אתם חיים ומה הגבול בין המציאות המעוותת של החיים בישראל למוחם הקודח של נעם קפלן, עידו סוסקולני, ואפי כהן, שלושת היוצרים שחתומים על הפנטזיה הקולנועית הפרועה הזו.

הקרנת הסרט מציינת בשביל יוצריו את סופו של מסע ארוך ומפרך, הפקה שארכה יותר משלוש שנים ושבמהלכה הספיקו להתייאש מספר פעמים. "יותר מפעמיים או שלוש שעידו התפטר או אני התפטרתי", נזכר עכשיו במאי הסרט נועם קפלן ולא מסתיר גיחוך קל. אבל מה שהיה אמור להיות סרט גמר של גג חצי שעה ושבקושי זכה לאישור מצד הנהלת בית הספר, הפך להיות סרט בן כשעה, וסרט הסטודנטים הראשון של בית הספר לקולנוע סם שפיגל שיוצא להקרנות מסחריות.


מדינה של פרדוקסים

צווארון כחול לבן מציג מציאות של כלכלת כיבוש מפותחת ואכזרית. מאבק הישרדות הדוחף את האנשים הקטנים יהודים וערבים לפינות אבסורדיות ולא שגרתיות. "מה שמעניין אותי זה האספקטים השונים של הכיבוש. הפיצויים בשטחים שהופכים לרלבנטיים יותר ויותר, הימורים על פיגועים, צלמי חתונות שמתפרנסים מפיגועים." אומר קפלן.

העלילה של הסרט הזה פשוטה. איתן קאליש הוא ישראלי שחברתו הצ'כית עזבה חזרה לפראג. הוא רוצה לעזוב את הארץ ולהצטרף אליה, ובשביל זה הוא צריך לעשות את המכה הגדולה. התכנית: לקנות סטיפה של כדורי אקסטזי ולמכור אותם בכסף טוב להמוני השמאלנים שמגיעים בסופשבוע לחגוג ברייב נגד הכיבוש בתל אביב. מנקודה זו מתפתח הסרט לכדי מסע הזוי שנע בין ירושלים של האינתיפאדה לרייבים של תל אביב, בין עסקאות סמים למחסומים, בין בתי הימורים לא חוקיים להימור על פיגועים ועוד. זה מסע בזוהמה של ישראל של השנים האחרונות, במציאות פרדוקסלית שבה קודש, אידאלים, בנאליות של יום יום ומוות מתערבבים לעיסה אחת דביקה.

"המדינה הזאת היא מדינה מלאה פרדוקסים. האנשים החכמים זה אלה שיודעים בין הפרדוקסים לעשות את הקומבינות. לחלוב את הטוב מכל צד". אומר בסרט הראפר סגול 59 שמשחק שמאלני שעבר לגבעת זאב מתוך תקווה ליהנות בעתיד מהפיצויים על הפינוי.

וכך גם האידאלים המעטים שנותרים כביכול בסרט נעקרים ממשמעותם המקורית ומקבלים משמעות אירונית חריפה. "ישראל קונה כחול-לבן" כתוב על המדבקות שגיבור הסרט מדביק על כדורי האקסטזי שרכש מערבי ישראלי, "איפה טעינו" זה חשבון הנפש שעורך גיבורנו על הטעויות שביצע בטופס הטוטו-פיגועים שלו, וכשקאליש עומד בכיכר וצועק "איפה השמאל" הוא בכלל מביע את האכזבה ממספר הקונים הפוטנציאלים לכדורי האקסטזי שלו במסיבת השמאל "רייב נגד הכיבוש".


קולנוע הריאלטי של קפלן

מציאות לא שגרתית דורשת אמצעים לא שגרתיים. קחו לדוגמה את שיטת הבימוי של קפלן, עירוב נועז ומבלבל של קולנוע תיעודי וקולנוע מסורתי. כשאני משבח בפניו את המשחק של הקצין במחסום קפלן קופץ במהירות ומתלהט: לא משחק ולא בטיח, הכל אמיתי.
"מה זאת אומרת?" אני שואל. "זה לא תסריט כתוב?"
אז זהו שהתסריט כתוב, אבל לא כל השחקנים בסרט יודעים את זה.

כך לדוגמה הפיק וביים קפלן את הסצינה בה קאליש, הגיבור הראשי (אותו משחק קפלן עצמו) מגיע למחסום ומנסה לשכנע את החיילים שיסייעו לסוחר הסמים הערבי לעבור לצד הישראלי.
במאי נורמלי היה כנראה טורח להשיג שחקנים, אישורים, לבנות סט ולעשות חזרות - לא קפלן.

בקולנוע הגרילה של קפלן מושגים כמו מציאות ובדיון מסתבכים ללא הכר. אישורים, הרשיות? מה פתאום! "זה שטח פתוח, לא שטח צבאי סגור" הוא אומר. כמו בריאליטי של הריאליטי, קפלן פשוט ניגש לחיילים כשמיקרופון מושתל על גופו ומשחק את הסצינה כאילו היא מתרחשת באמת, פונה לחיילים ומבקש את עזרתם ברצינות גמורה. הצלם שבינתיים עומד מרחוק תופס בעדשה את תגובותיהם של החיילים – וקאט. חייך אדון מג"בניק, אכלת אותה, אתה שחקן בסרט.


"אף אחד לא משחק חייל ישראלי במחסום טוב יותר מחייל ישראלי במחסום"


"ברגע שאני שם ואני יודע מה הדמות שלי ומה אני צריך להוציא, אני חותר בתוך המציאות ומסובב את כל הסצינה סביב זה" אומר קפלן. "אני מושך אותם בלשון ומוציא את זה. אין כמעט משפט שכתוב כמו תסריט רגיל, גם בסצינות שצלמנו עם שחקנים."

איך זה עובד? נפלא! אף אחד לא משחק חייל ישראלי במחסום טוב יותר מחייל ישראלי במחסום. וכך, בתפר הזה שבין צילום דוקומנטרי מחד ומהצד השני תסריט בסיסי ועריכה שמכניסה סדר בבלאגן של המציאות, נוצרת מציאות מבלבלת מאוד. זה מוכר ומזכיר את המציאות, ומצד שני זו מציאות שמצייתת לחוקים המעוותים של קפלן ושות'.

צורת העבודה והעובדה שקפלן משחק את התפקיד הראשי הפכה את ההפקה לגמישה וזולה יותר. קפלן והצלם סוסקולני, צבא של שני אנשים, תרו את המציאות לבדם וביצעו בעצמם סאונד, תאורה והפקה. "אתה לא יכול להפיק מחסום, שדה תעופה או רייב" אומר קפלן. "אתה חייב לצלם מתי שאפשר. אם יש רייב והוא קורה עכשיו אתה הולך לצלם עכשיו". כך, בזכות הרכבה הקטן יכלה פלוגת הקולנוע של קפלן להענות לכל הקפצה של המציאות הישראלית המתוחה ולהפיק את המירב מהמצב.

הסרט הזה לא חוסך את שבטו מאף מגזר בישראל ולמרות שהוא נראה במבט ראשון כמו סרט שמאלני, גם השמאלנים לא יוצאים כאן בזול ואולי גרוע יותר מכולם. "הסרט נכנס בכולם, ימין ושמאל, בצבא ובכל מקום" אומר קפלן. כגיבור ראשי לסרט מעמיד קפלן את איתן קאליש, שמאלן אולטרא-מאנייק שבשביל לצאת מהגהינום הישראלי מוכן למכור כל ערך רעיוני ואנושי. מסביבו הוא מציב מציאות ישראלי שפשטה רגל מכל בחינה אפשרית.


"אני רואה יופי גם בפח זבל"

ככה אתה רואה את המציאות הישראלית?
"דלה ומכוערת. זה המבט שלי."

ואין נקודות אור? אתה לא רואה פה גם יופי מסוים?
ברור, יופי אני רואה גם בפח זבל.

אבל אין במציאות הישראלית משהו מיוחד שמעורר יצירתיות, ושאולי דווקא הוא אפשר את עשיית הסרט הזה?
אף פעם לא חשבתי על זה ככה.

אתה מתכוון להשאר בארץ?
כרגע אני בארץ. חשבתי על זה הרבה. עידו (התסריטאי והמפיק) עבר לגור בפינלנד ואשתו בהריון. הם הולכים להקים שם משפחה. די כמו הגיבור בסרט.

בראיון ל'הארץ' אמרת שהברירה שעומדת בפני גובר הסרט היא בארץ הברירה היחידה: או להיות או גזען או קרבן. מה אתה בוחר במסגרת הדילמה הזו?
"ברור שאני גזען, כי אני בטח לא קורבן"

איך אתה גזען?
"ישראל זה מדינה גזענית מהגזעניות ביותר. אני לא יודע איפה אתה חושב שאתה חי"


והוא בכלל התכוון לסיים את זה אחרת

ואתה נעם קפלן באופן פרטי, איפה אתה גזען?
"כשאתה חי במדינה אז אתה לוקח בזה חלק באופן אוטומטי."

אז כל ישראלי הוא גזען?
"לא יודע, יכול להיות שכן, זה לא מתמטיקה. אבל זה שבנאדם לא גזעני במפגש המיידי ברחוב לא אומר. אתה לא חייב להיות גזען במפגש על פני השטח אבל אתה בטח חלק מהכיבוש כי כל דבר שאתה עושה: האוכל שאתה אוכל, הדברים שאתה צורך וזה שאתה אף פעם לא אקטיבי מספיק נגד – כל אלו הם דברים פאסיבים לכאורה שבעצם הם גזענות, כי הם מנציחים את הכיבוש. אם אתה לא מתנגד, אז אתה בעקרון מנציח."

הגיבור של הסרט נוסע לחו"ל ובכך הוא נמלט הבחירה בין גזענות לקורבנות, זה הפתרון?
זה סוג של פתרון, אבל לא לכל אחד.

אגב לתסריט הראשון של הסרט, שכתבתם לפני האינתיפאדה, היה פתרון אחר בשביל הגיבור, לא?
התסריט ההוא התרחש במציאות שעדיין הייתה פחות הארדקור, בלי טוטו פיגועים ודברים כאלה. שם הגיבור מוצא את הסמים בתחת של הגמל בלונה פארק של יריחו. היום לא היינו חולמים לצלם ביריחו.

גם אז לפני בתסריט הפרה-אינתיפאדה ההוא הישראלי המכוער הזה היה כל כך מכוער?
עוד יותר ולכן הוא קיבל סוף גרוע עוד יותר. שם הגיבור הולך לעשות מילואים במחסום ומחפש שיהיה לו קצת סמים למילואים. בסוף הסרט הוא בארץ, במחסום, בחורף ובגשם.

קצת אבסורדי לא? דווקא כשהמציאות הפכה קשה יותר, לגיבור שלך יש סוף טוב יותר, הוא מצליח לצאת מהארץ?
זה שאתה חושב שזה סוף טוב זה קריאה שלך. גם דבורית שרגל מרייטינג אמרה שהיא התבאסה מהסוף הטוב. מצד שני הוא חי בלי ההורים, בקצה פראג, בדירת שיכון בשכונת איז'ני מייסטו חצי שעה ממרכז העיר, בודד, לא בתרבות ולא בשפה שלו. זה לא באמת סוף טוב. בתור צופה טלויזיה אתה מחונך לחשוב שמשפחה וילד זה אידאל האושר. זו איזושהי תובנה תרבותית כזו שהסרט לא משכפל אלא מתייחס אליה.


לכתבה זו לא התפרסמו תגובות.